<h1>רבינו ירוחם מישרים נל"א ח"ב</h1>
<h2>דף מד:</h2>
נחבל נשבע ונוטל בנקיט' חפץ כיצ' היו מעידי' שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול נשבע ונוטל בין שיכפור שלא חבל בו בין שהודה במקצת כגון שטענו שתים חב(י)לות חבלת בי והוא אומר לא חבלתי אלא א' ודוקא במקום שיוכל לחבול בעצמו או שיש אח' שם שאולי אותו אחר הכהו אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו כגון שעלתה בו נשיכה בגבו שאין אנו יכולין לומ' שבכותל נתחכך הוא בעצמו וליכא אחר בהדיה או בין אצילי ידיו נוטל שלא בשבועה שבועות.
לשון הר"מ במז"ל בטוען ונטען פ"א [הט"ז] אתה חבלת בי והאחר אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע שבועת היסת שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם שבת ורפוי ובושת. אתה ביישתני לא היו דברים מעולם אם היו במקום שגובין בו קנסות הרי זה נשבע הסת שאלו הודה היה משלם הבושת. בד"א (כ)שהמודה בקנס פטור כשהודה בדב' שהוא חייב עליו קנס כגון שאמר חבלתי בזה אבל אם הודה שחבלתי בזה והביא עדים עלי(ו) בבית דין וחייבוני ליתן לו כך וכך בנזקו הרי זה חייב לשלם לפיכך אם טען הטוען שבית דין חייבו אותך לשלם לי ק' דנרין משום שחבלת בי והוא או' לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע הסת וכן כל כיוצא בזה. ועוד מלשונו [חובל ומזיק פ"ה ה"ו] הודה החובל שחבל משלם ה' דברים שהרי עדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול אבל אם לא היו שם עדי' כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצע' וחייב בבושת ושבת ורפוי על ידי עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת. ולמה משלם שלשה דברים אלו על פי עצמו שהשבת והרפוי ממון הוא ואינו קנס ואם לא יתן לו הרי חסרו ממון שאינו מתרפא ובטל ממלאכתו והבושת לא הגיעה לו [אלא] בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל [ש]לא חבל בו. [בפני בני] אדם אין לו בושת והודאתו בבית דין היא שביישה אותו נמצאת למד אין הפרש בבשת בין בושת המגיע לו כשחב' בפני אחרי' ובין שהודה בפני אחרים לפיכך משלם אדם בושת (בפני) [ע"פ] עצמו. ועוד מלשונו בסנהדרין [פ"ה ה"י] כל הנישום בעבד אין גובין אותו דייני חוצה לארץ לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבושת שהוא חייב בהן דייני חו"ל אבל שבת וריפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשי' בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל. ועוד כתב שם ואם היתה הבהמה תמה והועדה כגון שנשכה או נגחה או רב[צ]ה או בעטה אין גובין זה הנזק שלם בחוצה לארץ שאין מועד בחוצה לארץ ואפילו הועד בארץ ויצא חוצה לארץ והזיק אין גובין בחוצה לארץ נזקו מפני שאינו דבר מצוי. ועוד כתב לא כל המשלם על פי עצמו גובין ממנו דייני חוצה לארץ שהרי פגם ובושת משלם אדם על פי עצמו כגון אם אמר פתיתי בתו של פלוני ואין גובין דייני חוצה לארץ. ועוד כתב שם דיני גרמות אינן כקנסות וגובין אותם ודנין אותם [ב]חוצה לאר' וכן דין מוסר ממון חבירו אף על פי שלא עשה מעשה דנין אותו [ב]חוצה לארץ. אין נותנין זמן לחבלות אבל לבושת נותנין זמן לפי שאין בו חסרון כיס ולפיכך נותנין לו זמן בית דין קמא.
